יש מי שמקיים את כל מצוות התורה קלה כבחמורה ומשקיע מזמנו רבות ללימוד תורה, אך המקור ממנו הוא שואב את כוח חייו הוא ממעיינות נשברים ובארות החומר, אגירת ממון וכסף נמצא אצלו בראש סולם העדיפויות על חשבון ערכי רוח. לעומתו יש מי שקובע עיתים מועטים לתורה עקב טרדת הפרנסה ואתגרי חייו אך רגעים אלו הם נקודות האור בחייו מהם הוא שואב את הכוח והחיות על כך נתכוונו  חז"ל "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים"

הגמרא בסנהדרין אומרת על דברי בלעם כי: "מתוך קללותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקללם" מפרשי התורה פרשו פירושים רבים על 'ברכותיו' של בלעם ועל מה היה בלבם לקללם, רוב הפירושים  נסובים סביב ענין "השייכות" וכי בלעם רצה לקטרג כי אין אנו שייכים כבר לאבות הקדושים, ועל כן ירד אל שורש הייחוס לאן ולמי עם ישראל שייך ומשייך את עצמו האם לאבות הקדושים או למקומות אחרים, כך למשל כאשר בלעם אמר בברכתו "כי מראש צורים אראנו" צורים אלו האבות הקדושים, אך בלעם ניסה לקלל ולומר כי עם ישראל איננו שייך לאבות הקדושים אלא גם לבן האמרי ועשו הרשע היו חלק משורשי ומייסדי העם היהודי, וכי גם תרבות מצרים דבקה בעם היהודי.

מסיבה זו יש שינוי לשון בין דברי בלק לדברי בלעם בלק אמר הנה "עם יצא ממצרים" לשון עבר ואילו בלעם שרצה לקללם ולתפסם בחולשתם. אמר בלשון הווה, "הנה עם 'היוצא' ממצרים". מבאר הכלי יקר כי: "בלעם אמר הנה העם היוצא ממצרים משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים, כי בלעם להזכיר עונם בא לומר שדומה כאלו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים כי תמיד ברע הם ואומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו הם יוצאים"

כל אדם צריך בשלב מסוים בחייו לשאול את עצמו מאין נקודת החיות שלי, האם מבארות הנצח וממעיינות הרוח של העם היהודי  שהינם ברי קיום או מחדשות פגי תוקף, רכילות ודיבורים ושאר הנאות העולם הזה כמו אנשי ארץ מצרים.

יפה לו לאדם שכל חייתו משורש חיי הרוח והתורה, אך גם האנשים הבינונים כמו רבים מאתנו צריכים לחזק את שריר העונג מהחוויות הרוחניות שלנו ככוח חיות וחיים תורתיים על פני אלו הגשמים,  כלפי זה לא משנה כל כך מה אתה עושה בחיים  אלא ממה אתה חי!